חוק שידורי טלוויזיה (כתוביות ושפת סימנים) התשס"ה-2005 אמנם הסדיר את הנגשתם של משדרי הטלוויזיה לקהל בעלי המגבלות מאז שנת 2006, אולם, כיום, בעידן הניו מדיה, הטלוויזיה ומשדריה אינם האפיק היחיד דרכו זורם המידע המצולם ונחשף לעינינו.
ישנם אתרי תכני וידיאו ייעודיים (כיוטיוב), סרטוני וידיאו באתרים עסקיים וארגוניים, אתרי הרצאות מצולמות (כ-TED), ערוצי מצגות הנלווים לרשתות חברתיות (כ- Slideshare של לינקדאין) ועוד כהנה וכהנה ערוצים ואתרים בהן נדרש התמלול.
הופעתו על המסך נחלקת לשתי צורות – מצבים בהם הכתוביות סמויות וניתנות להפעלה על ידי בעל המגבלה (או האדם הנזקק להן בשל אי שליטתו בשפה בה מוצג החומר), ומצבים בהם מדובר ב"כתוביות צרובות" אשר מוצמדות לתוכן המושמע ולסרטון באופן קבוע.
תמלול ונגישות סרטונים – מה יחסו של החוק הישראלי?
בחודש מרץ 2013, פורסם תקן ישראלי ת"י 5568 שמטרתו להתוות קווים מנחים לנגישות תכנים באינטרנט, על פי הנחיות הנגישות של איגוד האינטרנט הבין-לאומי W3C. על פי תקן זה, חלות על מפעיל אתר אינטרנט הפונה לציבור הרחב, החובות הבאות (בהתאם לרמת הנגישות הנדרשת מאופי האתר):- הוספת תמלול לקבצי אודיו המוקלטים מראש
- הוספת תמלול לסרטוני וידיאו המוקלטים מראש
- הוספת כתוביות לסרטוני וידיאו המוקלטים מראש
- הוספת כתוביות לווידיאו המשודר בשידור חי
- הוספת תיאור קולי של ההתרחשויות הוויזואליות בסרטוני וידיאו